זכות גדולה וסגירת מעגל

קבלתי שיחת טלפון מאישה שחיפשה ברשת אלבום אקורדיון קטן שיתאים ל כ-10 תמונות והיא ניתקלה בהדרכות הזו והזו.

כמי שלא מהתחום השפה וההסברים הכתובים זרים לה. שאלה אם אפשר שהיא תלמד בהדרכה פרונטלית.

תוך כדי שיחה התברר לי שהאלבומים מיועדים לילדי קיבוץ בעוטף שהיא ליוותה וטיפלה בהם בשנה האחרונה. מיד אמרתי שאני מתנדבת להעביר לה את ההדרכה שתכלול גם את כל החומרים.

ניסינו לתאם מועד והבנתי שיהיה הרבה יותר יעיל אם אכין את כל האלבומים ואמסור לה אותם מוכנים להדבקת תמונות.

מבחינתי זו סגירת מעגל וחוב מלפני 11 שנים שאני חבה לאותו קיבוץ.

ומהו אותו חוב ?

ערב אחד לפני 11 שנים אני מקבלת בתייבת המייל, מייל מאדם שאני לא מכירה.

מכותבים כל הורי בוגרי הקורס של ניר, בו הוא כותב ומשתף את מה שנהוג בד"כ לעשות כשמסיימים קורס.

בין יתר הדברים הוא כותב על מסורת רבת שנים בבסיס (שבינתיים הופסקה). הורים של מסיימי קורס תורמים משהו לרווחת המשתמשים בפארק המשפחות (איזור בפאתי הבסיס בו נפגשים עם המשפחות בביקורים בסופי השבוע במהלך הקורס) הגיע תורנו, והוא מבקש מהורים רעיונות לפרויקט חותם (חותם שמשפחות משאירות בבסיס בשם הבוגרי הקורס).

הסתכלתי על צג המחשב והוא הסתכל עלי בחזרה, קראתי את המייל כמה וכמה פעמים מהתרגשות ומזה שאני לא יודעת איפה אני נכנסת לתוך זה.

חלפו כמה ימים והתקבלה החלטה: הורי הקורס נרתמו לשיפוץ השירותים בפארק המשפחות שהיו מוזנחים עד בלתי שמישים.

תפסתי את הראש. זה מה שהחליטו ההורים ?… אי אפשר כמו קורסים קודמים לתרום שולחנות, הצללה, ברזיה?

ניתן כסף, יקנו מה שיקנו ותרמנו את חלקנו.

הלכו על מגה פרויקט. די התבאסתי.

באותם ימים עוד הייתי פרינססה שלא תתלכלך בצבע ובעבודות שיפוץ.

חשבתי לעצמי, אהיה מההורים הנאחסים האלה שלא עושים כלום ?

אלה שיושבים בצד מחכים שיעשו במקומם.

אני לא רגילה. תמיד הייתי מהאמהות בוועד הורים.

שתי אמהות שהן מעצבות פנים במקצוען הובילו את הפרויקט בצד העיצובי והביצועי.

האבא שכתב את המייל ריכז את ההורים, תיאום, סידור עבודה וכו' – "המנכ"ל של ההורים".

לילה שלם לא ישנתי, עבדתי על עצמי שאני חייבת להירתם ואמצא את הדרך לתת את חלקי.

אם משפצים מבנה שרותים צריך לצד ידיים עובדות גם משאבים, חומרים, כלים, אנשי מקצוע בתשלום, תקציב ועוד…

ואני, מה אני?

אהיה אחראית על משאבים ותרומות!

בהמשכו של לילה ללא שינה, מוקדם בבוקר לפני שיצאתי לעבודה, כתבתי מכתב הכי מגייס אמפטיה. כל מי שקיבל אותו פתח את ליבו ואת כיסו והתרומות התחילו להגיע. שטף של תרומות.

חלפו כמה ימים נפגשנו כל ההורים בחצר בית של אחת המשפחות. אותו אב "המנכ"ל של הורים" הציג את מה שהולך לקרות בחודשים הקרובים עד לסיום הקורס ומה נדרש מאיתנו ההורים.

התחלקנו לקבוצות עבודה.

ואז, על הדשא המלא בשורות שורות כיסאות פלסטיק יישובים הורי חבריו של ניר. ביקשתי את רשות הדיבור, הצגתי את עצמי, הקראתי את רשימת התרומות והתורמים, הגופים והאנשים הטובים.

רשימה שלא נגמרה. זה הפך להיות הסטנד אפ של אותו מפגש ועד היום זוכרים לי את ההקראה של אותה רשימה ארוכה.

ברשימה היה גם מפעל מהקיבוץ בעוטף.

בחזרה לאלבומים

מאחר ונרתמתי להכין את האלבומים במהירות שיא חלק מהחומרים היו לי בבית וחלק עשיתי הזמנה שתוך יומים הגיעה אלי מהסדריה.

חשוב היה שהאלבומים יהיו כמה שאפשר נטולי מגדר, מינימום ציבעוניות. הכי נייטרלי שאפשר.

כדי שלא אפספס בעיצוב תוך כדי תהליך העבודה שלחתי תמונות לתיאום ציפיות ולוודא שהם ייצאו בדיוק כמו שהיתה הכוונה.

מתוך מחשבה שלילדים יהיה קל להתמודד עם רכיסת האלבום הוספתי כפתור.

על קצה החוט הדבקתי לכל אלבום פינצ'וץ' שונה לעיניין ולטאץ' העיצובי.

את שמות הילדים חתכתי בסילואט עם רקע בלון מסביב (השמות טושטשו בבקשה תחוסו עלי על התמונה)

האלבום אקורדיון פתוח עם מקום ל 12 תמונות בחזית, שייתעדו את הטיפול והתהליך שכל ילד עבר בשנה האחרונה

וכמו שכתבתי באחת ההודעות בינינו:

היום קיבלתי את התמונה הזו עם כל התמונות של הילדים מודבקים בעשרת האלבומים

אני יכולה לשתף אתכם שנפלה בחלקי זכות גדולה ומבחינתי זה סוג של סגירת מעגל.

מאחלת לילדים חזרה לשגרה שקטה ובטוחה, לחזרת כל החטופים 🎗️ והחיילים למשפחותיהם ולבתיהם בהקדם.